<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן בפרק שבועת העדות אמר רב כל הבא בהרשאה הרי הוא בכלל ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו (ע"פ לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ה עי' כס"מ) ומפרש רבינו יצחק דווקא באלם ובעל טענות אבל מפני אדם שהוא רחוק אין כאן אלא מצוה (תד"ה זה).
<h2>דף לג:</h2>
התובע את חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר שהוא אומר לו הרשתיך במה שיש לי ביד פלוני וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו) כלשון אחרון דנהרדעי שאומר בפרק מרובה (ב"ק ע' א' ותו') שהרי סוגיות התלמוד דבכורות פרק יש בכור (מ"ט א') ודפרק שבועות העדות (שבועות ל"ג ב') סוברות כך ואין הלכה כלשון הראשון דנהרדעי שאומר שאין כותבין הרשאה במטלטלין דגזילה אפילו לא כפריה משום דרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים מהן שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, כתב ר"ח עכשיו נהגו לכתוב הרשאה אף אמטלטלין דכפריה ואין חוששין לטעמא דמחזי כשקרא שאומר בלשון אחרון ולא ידע הטעם, ונראה הטעם משום שמקשה כן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א') האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דמסהדי סהדי אחתימת ידייהו פסולה משום דמחזי כשיקרא ומתרץ שם [דליתא] דלמחזי כשיקרא לא חיישינן מדרב נחמן וכן בפרק כל הגט (גיטין כ"ו ב'). ואע"פ שיש חילוקין במיחזי כשיקרא כי ההיא דפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב א') אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה משום דמיחזי כשיקרא, מכל מקום יש לדמות זה לההיא דהכותב לקיים המנהג, ולפי מסקנא זו בשבועת העדות שמקשה מההיא דנהרדעי היה יכול לתרץ דליתא כאשר בארנו אלא לפי דבריו משיב לו, וכן מפרש רבינו יצחק דליתא קושיא שמקשה מקיום בית דין לדברים אחרים דדווקא בקיום ב"ד חיישינן למחזי כשקרא ולא במקומות אחרים לפיכך בפרק שני דכתובות (כ"א ב') שמביאה על קיום בית דין אינו אומר שם דליתיה.
<h2>דף מג.</h2>
כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדים ליבצר הרי זה כמטלטלין לקנייה ויש להם אונאה (רמב"ם מכירה פ"א הי"ז). כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ואין אחד מהן יכול לחזור בו (רמב"ם שם הי"ח). בב"ק (י"ב א') ובקידושין בפרק קמא (כ"ז א') תניא, המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה את כולן (רמב"ם שם הי"ט), בד"א כשנתן לו את דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו (שם ה"כ).
<h2>דף מה.</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו, והוציאם החנוני מתחת ידו, והרי הפירות מונחים ברשות הרבים כדתניא בגמרא (מ"ח א') אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים ושניהם עוררין עליהם, והחנוני תובע את הדינר ובעל הפירות אומר נתתיו לך והשלכת אותו בתוך כיסך הרי זה הלוקח נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר, ואילו היו ברשות הלוקח היה נשבע שבועת היסת ופטור, ואילו היו עדיין ברשות החנוני היה נשבע שבועת היסת וישארו הפירות שלו אצלו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"כ ה"ז ע"ש). נתן הלוקח את הדינר לחנוני ואמר לו תן לי את הפירות, פירוש ושניהם אדוקין בדינר או הוא מונח ברשות הרבים, [ו]אמר לו החנוני כבר נתתי לך את הפירות והולכת(י)ם אל ביתיך ישבע החנווני, פירוש ישבע שנתן את הפירות ויטול את הדינר כך פירש ר"ח (לדף מ"ח א' ע"ש). אבל אין לפרש שכבר נתן את הדינר לידו וישבע החנוני שנתן את הפירות ואינו משלם את הדינר שאם כן מצינו שבועת היסת מפורשת במשנה ואילו בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג ב') אומר על דברי רב נחמן השתא דתקון רבנן שבועת היסת משמע שנתקנה בימי האמוראים. וכאשר כתבנו בחנווני ופירות כך הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות.
<h2>דף מח:</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח ב') ואלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא אפילו בטענת שמא, השותפין והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם ב"ד על היתומין, דגרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ב') אמר שמואל הלכה כאבא שאול שאומר שם מינהו אבי יתומים לא ישבע, וכן האשה שהיתה נותנת ונושאת בתוך הבית ובן הבית ומפרש שם למה תקנו חכמים בהם שבועה זו מפני שאלו מורים היתר שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחים לפיכך תקנו [להם] חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהם בצדק ובאמונה, ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד אותן המשביע בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף מלבד ההודאה כרב דתני רבי חייא לסיועיה (שבועות שם) אבל חשדן בפחות מזה אין נשבעין (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ט הל' א'—ב'). אני ראיתי שהשיב רבינו יעקב בתשובה אחת שהמלוה לחברו למחצית שכר אין יכול להשביעו בשמא שאינו מורה היתר לעצמו שהרי נוטל כל שכר טרחו (תד"ה דמורי). תנא (שם) איזהו בן הבית שיש לו להשביע בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומכניס לו פירות אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד אינו יכול להשביעו מספק (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד מעליו בן הבית ושתק והלכו להם ולא תבעו מיד אינו יכול לחזור ולהשביעו בטענת ספק אבל אם היתה לו טענת ודאי משביעו עליה ומגלגל בה כל מה שירצה וכן אם נתחייב לו שבועה לאחר זמן בין של תורה בין של דבריהם כגון שנעשה לו שותף או בן בית פעם אחרת הרי זה יכול לגלגל עליו שלא גזלתני בשותפות זו שבינינו ולא כשהיית שותפי או אריסי או בן ביתי וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם פ"ט ה"ז ע"ש) שכך המסקנא בגמרא (שם) ומגלגלין אפילו מדרבנן, [ו]אף בספק [מגלגלין] דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר בפ"ק דקידושין (כ"ח א' ותו') מה שבועה האמורה בפנים בבית הבחירה היא שבועת הסוטה עשה בו ספק כודאי אף שבועת הממון האמורה בחוץ עשה בו ספק כודאי. ונראה לרבינו יצחק (תד"ה נאמרה) שאין מגלגלין בטענת ספק אלא בדבר הדומה קצת אמת כגון אריסין ושותפין וסוטה שרגלים לדבר שאינה מקפדת בזנות שהרי קינא לה ונסתרה. פסקו הגאונים וכן פסק רבינו משה (שם פ"ט הל' ח'—ט') שהשותפין שחלקו ונשאר להם חובות אצל אחרים אינן יכולין להשביע זה את זה בספק שהרי חלקו והחוב שנשאר דבר ידוע הוא וכל מה שיפרעו יקח זה חלקו וזה חלקו מן החוב וכן אם נשאר להם מעות בכיס וכבר ידעו אותן ועדיין לא נטל כל אחד חלקו אין משביעין זה את זה שהמעות כחלוקים הם וכן אם עשו חשבון כל השותפות ונשאר לאחד מהם אצל חברו דבר קצוב וידוע אע"פ שעדיין לא נטלו הרי חלקו אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות ועדיין לא חלקו אותן ולא ידעו משקלן או שנשאר ביניהם צד מן השותפות שלא עשו בו חשבון ולא ידע אחד מהם כמה חלקו המגיעו הרי השותפות קיימת עדיין ומשביעין זה את זה, מי שתבע חברו אחר חלוקה אינו יכול להשביעו אלא על ידי גילגול כמו שאמרנו אבל יש לו להחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו ולא יודה במה שגזל.
כל עניין זה מתשובת הגאונים. שותף שטען על חברו שכך היה תנאי ביניהם והלה אומר לא היה תנאי זה מעולם או שטען שהקרן שלי היה כך וכך והלה אומר אינו אלא פחות מזה או שטען שכבר נתתי לך מן השותפות והלה אומר לא לקחתי או שטען שסחורה זו משלי והלה אומר משל אמצע וכן כל כיוצא בו בטענות אלו [הרי] הרשות ביד התובע בשבועה, כיצד אם רצה התובע שלא ישבע השותף שבועת השותפין וישביענו היסת על הטענה שכופר בה ואומר לא היו דברים מעולם הרי זה משביעו ואם רצה מגלגל עליו כל אלו הדברים בשבועת השותפין ומשביעו בטענת ספק שלא גזלתני כלום כל ימי השותפות ושהיה בינינו תנאי כך וכך ושזו הסחורה שלך וכן כל כיוצא בזה (לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"י ה"א). התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין, הנתבע אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום והתובע אומר עדיין לא חלקנו ולא עשינו חשבון או שאמר התובע חלקנו על מנת להשביע אותך שבועת השותפין בכל עת (שנרצה) [שארצה] ועדיין לא נשבעת ואתה מדחה אותי מיום ליום אינו יכול להשביעו בטענת ספק, אפילו אמר הנתבע כן חלקנו ונשאר לך אצלי וזה הנשאר אינו אלא חוב שזקפתו עלי או פקדון והנחתו אצלי אע"פ שיש עדים שהיה שותפו אינו יכול להשביעו בטענת ספק ואינו יכול להשביעו היסת שכבר חלקו או שלא נשתתפו מעולם ואפילו על ידי גלגול שאין משביעין היסת ולא מגלגלין אלא בטענה שאם יודה בה ישלם ממון וכזה הורו הגאונים בעלי הוראה (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). טען שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום או לא היית שותפי מעולם הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום ומגלגל עליו שלא גזלתני מעולם ואינו מגלגל עליו שלא היית שותפי או שכבר חלקנו מטעם שבארנו, טען שעדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק והלה אומר לא נשתתפנו מעולם והביא התובע עדים שהיה שותפו וחזר הנתבע אח"כ ואמר חלקנו אין שומעין לו שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו וישבע שבועת השותפין וכן כל כיוצא בזה (לשון רמב"ם שם הל' ג'—ד').
